לקראת סיום הלימודים היתה לי תקופה של ראיונות למיגוון תפקידים בצבא. אני זוכר פעם אחת כשיצאתי מתחנת רכבת בתל אביב בדרך לבסיס כלשהו והיה זמר שעמד ליד היציאה ושר ברוסית. היתה לו עגלה משובצת כזאת שיש רק לרוסים והומלסים - שהכילה ציוד הגברה בסיסי ומעליו מספר דיסקים עם המוזיקה שלו - כנראה הוא הוציא וניסה למכור. הוא היה באיזור שנות ה-60 לחייו, עם קול של זמר מקצועי. עמד ליד התחנה המרכזית וניסה לאסוף תרומות.
אני לא בטוח למה אבל תחושת חוסר הצדק שהמראה הזה יצר בי בשילוב עם הסיטואציה שבה עוד מעט הולכים לבחון אותי ולקבל החלטה שתשפיע על שארית חיי - נחקקה בזכרוני. אני זוכר את הלהט שבו רציתי להצליח - גם בראיון הספציפי הזה וגם באופן כללי - לא רק בשבילי אלא "בשביל כולנו". בשביל המהגרים שלא השתלבו, בשביל אלו שהחברה והעולם יורקים עליהם, בשביל אלו שמנסים בכל זאת.
החיים של אותו זמר לא השתנו בשום צורה בעקבות ההצלחות או הכשלונות שלי - אני מבין את זה עם הראש - אבל את הראיון עברתי.
ואולי אם אני אשבור את הקירות ואתפס למעלה - אולי אוכל לעזור לאחרים. אולי העולם יהיה קצת פחות לא הוגן.
No comments:
Post a Comment